הגילוי המר
לאחר שחזרנו ארצה מבקרינו באורטלסבורג המשכתי לחפש אחר אנשים נוספים מהעיר ובעזרתו האדיבה של חוקר המשפחות בגרמניה מר דנדה הגעתי לכמה אנשים שהיו שכנם של הורי ברחוב קייזר שם היה העסק של סבי ואחרי-כן של אבי ז'ל
האחד היה בעל אטליז והשני בעל חנות פרחים שגר היום בקנדה.בעל האטליז סיפר לי שהיית לו חוות בקר בקרבת מקום
וכי אחיותי נהגו לבא בשבתות ולהאביס את הבקר.לאחר שסיפורי התפרסם בספר הקהילות של אורטלסבורג יצרו עימי קשר עוד
רבים מתושבי המקום וסיפרו לי אודות משפחתי .מר גינתר סיפר לי שאביו היה מנהל בית הספר לבנות היכן ששתי אחיותי למדו
וכאשר הנאצים הלאימו את העסק של אבי , אבי התקבל לעבוד כשרת בבית הספר.הורים רבים
עזרו למשפחתי אם בבגדים או במזון היות
והכנסתו נפגעה.המשכתי בחיפושי אחר אחיותי היות ולא חשבתי שאמצע מי מהורי בחיים,אני אמנם בקשר הדוק אם הצלב האדום
שמעדכנים אותי מידי פעם,לאחרונה אף ביקשו ממני לעבור בדיקת D.N.A היות וגילו כמה קברים אם גופות אך מה זה כבר ישנה.
אחת הנשים איתה אני בקשר הדוק נוצרייה אדוקה בשם אריקה אורבן השם מיד צילצל במוחי היות וראיתי את השם הזה באחד
המסמכים ,התחלתי לחפש ב 7 קלסרים שמסודרים אצלי לפי קטגוריות את זה סידרה לי אשתי וזה לקח לה יומיים מצאתי את השם
הזה וגם באחד המסמכים שהבאנו מפולין מצאתי אותו אביה היה מתלמד בעסק של סבי ז'ל. כמובן שמיד הרמתי טלפון אליה וסיפרתי
לה על כך.היא לא ידעה על כך שלחתי לה מסמך שבו כתוב שאביה היה מתלמד אצל סבי.לאחר כמה ימים מתקשרת אלי אותה אריקה
ואומרת לי : יהודה אחותך פרידה חיה.מה לומר באותו רגע נפל לי הטלפון על הרצפה,שאלתי אותה מניין לך? ואז היא מספרת לי
שהיא כתבה ביוזמתה למשרד הפנים בברלין ובקשה את מפקד האוכלוסין של העיר אורטלסבורג משנת 1941 (אחרי מלחמת העולם
II כל המסמכים הועברו לארכייון של ברלין ומשם המסמך) ובא לא מופיעים השמות שלי ושל אחותי הבכורה פרידה, אני קיבלתי את אותו המסמך מארכייון השואה מוושינגטון DC לכן היא היית בטוחה שאחותי לא חזרה אל הוריה לאחר שהיא הביאה אותי לקרובי
משפחה בעיר קניגסברג לביקור, מכאן ואילך כדור השלג החל להתגלגל במורד במהירות רבה,קיבלתי עוד שיחות טלפון ועוד מסמכים
מארכיונים שונים ,ניכנסתי לארכיון של אושויץ והשארתי שם את סיפורי שדרך אגב מתגלגל על מנועי חיפוש שונים מתורגם לשפות
שונות ברחבי העולם,כמו-כן נכנסתי לארכיון של ברגן בלזן ומשם קיבלתי את "מסמך המוות" שבו נכתב שאחיותי ואחי בן הארבע
נרצחו בשנת 1943 בגטו בעיר ריגה,מה כבר עשה ילד בן ארבע שמגיע לו מות אכזרי כזה?פה תם החיפוש שלי אחר אחי ואיותי
אך אני לא אשקוט עד שאגלה היכן קבורים הורי.היה לי מזל גדול שכשהיינו באורטלסבורג כל התיק של הורי נשאר שלם,
למרות שהגרמנים לפני שעזבו את העיר שרפו את כל העדויות,אני קיבלתי צילומים של תעודת הלידה שלי,של אבי,ושל סבי
כמו-כן להורים היו מגרשים ובית עסק יש לי את מספרי הגוש והחלקה,משרד של עורכי דין בקנדה יצר עימי קשר ולאחר שוידיתי
מי הם העברתי להם את החומר לקבלת פיצויים, לפני שבועיים מצלצל אלי חוקר המשפחות בגרמניה ומספר לי שהוא היה
באורטלסבורג לרגל חנוכת בית של הכנסייה ששופצה אחרי שרפה שפרצה בה, ואז הוא מספר לי כשהוא נמצא בעיר הוא חושב אלי
ואכן תוך כדי שיחה עימו על איך היה הוא אומר לי תראה יהודה אני פגשתי משהוא אך אני לא ארבה במילים כך מספר טלפון
ותחייג אליו ,אני מחייג לאחר שהוא כבר שמע אלי ואמרתי לו את שמי הוא פתח בשלשלה מלים "לוץ אתה חי?"אני לא מכיר אותו
היות ואינני זוכר מאומה מגרמניה הופרדתי מהורי בהיותי בן שלש ,ואז הוא מספר לי שהוריו היו שכנים להורי וכי הוא זוכר אותי
לכשנולדתי אך הוא אמר לי תרשום את מספר הטלפון של אחותי היא היית בת בית אצלכם,וכך עשיתי,צלצלתי לאחותו והיא
בכתה מרוב התרגשות לאחר ששמעה את קולי.זו השיחה הראשונה מישראל היא אמרה לי ועוד ממני בקשתי ממנה להעלות את כל הידוע לה על הנייר ולשלוח לי והיא שמחה על כך, תמונות לא היו לה אך אני כמחווה שלחתי לה את סיפורי מתורגם לגרמנית כמובן
ושלחתי לה תמונות מהורי ואחיותי ולסילבסטר שלחתי לכל אותם האנשים שעימם אני בקשר תחתיות לכוסות אם הלוגו של
ירושלים,בית לחם,נצרת וכ'ו וזה שימח אותם מאד.היום קיבלתי מגרמניה את ספר הקהילות של קניגסברג ובו מכתב אל הקהילה
אם תמונת אחותי אך זה כבר לא יעזור כי האמת כבר ידועה.אני בקשר אם אדם מאד נחמד מברגן בלזן לאחר שהוא קרה את סיפורי
בארכיון הוא ידיד אמת של ישראל הוא סיפר לי שהוא נשוי אם אישה אפגנית גם איתה דיברתי והם אירחו בזמנו שחקני כדורגל
מהפועל חיפה.והוא בטלפון החל לשיר לי שירים ישראלים שאותם הם שרים גם בכנסייה הוא גם במקהלה ואז כמחווה שלחתי לו
במייל את "הבה נגילה"ועוד כמה שירים ישראלים ולשמחתו לא היית גבול להודות לי.אנחנו קיבלנו הזמנה לבא לכנס בברלין
לניצולי אורטלסבורג ואזור מזוריה שיתקיים בתאריכים 8-9.5.008 ואישרנו את בואינו ובכך נפתח לי מחסום פסיכולוגי שעד
היום לא נתן לי אפשרות אפילו לחשוב על נסיעה כזו.ברצוננו לבקר במוזיאון השואה בברלין ובעיר עצמה,את ההזמנה קיבלנו
מחוקר המשפחות מר דנדה שגם ביקש לארח אותנו בביתו,המשך הסיפור יהיה הנסיעה לברלין ולדרוך על אדמה רוויה בדם יהודי.
יהודה א
